ביקורת רבה מופנית נגד המעצרים המנהליים שישראל מיישמת ביהודה ושומרון. העזנו והרחקנו לכת עוד יותר: מה הוא הדימיון בין המעצרים המנהליים של פלסטינים ביהודה ושומרון לעומת חטיפות כמו חטיפות חמאס של חיילים ישראלים?

ראשית, העיקרון דומה: להחזיק במשך תקופה ממושכת בבן העם השני מטעמים בטחוניים. בנוסף, ישנם עוד כמה קווי דמיון:

גם בחטיפה וגם במעצר מנהלי אין זכות לראות את הראיות נגדך, אם יש כאלו. בשניהם אתה גם לא יודע עוד כמה זמן תישאר במעצר. דיון משפטי פתוח ומלא מול שופט אזרחי גם כן אין בשניהם. יתר על כן, בשני המקרים אתה כלוא בארץ זרה שהריבונות שלה עליך נתונה במחלוקת. סיבות אלו הם שגורמים למעצר או לחטיפה להיות כה טראומתים: אתה נכלא, בתנאים לא טובים, בארץ וחיילים זרים לך, בלי לדעת במה אתה מאושם או מתי אתה תשתחרר.

במעצר מנהלי בניגוד לחטיפה יש לך את האפשרות לערער על המעצר, אך זה קשה מאוד מפאת חוסר הראיות ובפועל בית המשפט העליון מבטל מעצרים מנהליים רק במקרים נדירים ביותר.

עם זאת, ניתן לטעון שהמניעים למעצר או חטיפה שונים. אמנם בשתי המקרים הסיבות הם בטחוניות, לרוב יש חשד סביר, אם כי לא מבוסס, נגד החשוד במעצר מנהלי. בשני הם החטיפות מתבצעות נגד בן העם השני, כנראה כי הרבה יותר קל להשלים עם פגיעה בזכויות האדם כאשר מדובר באחר.

הבדל נוסף הוא סדרי הגודל – למרות שמעצר מנהלי אמור וצריך להיות שמור רק למקרים נדירים ביותר, מאות פלסטינים, לעיתים נשים וילדים, נשארים עצורים כל שנה ללא משפט או ראיות. חטיפות אירעו פעמים אחדות.

מעצרים מנהליים נחשבים לעיתים פוליטיים, מכיוון שהעצורים במקרים מסוימים הם עיתונאים, פוליטיקאים, פעילים חברתים ואפילו ליצן רפואי אחד, בנוסף לנשים וילדים אפילו בני פחות מארבעה עשר שנעצרים כל שנה ללא משפט. חטיפות שמורות כמעט בבלעדיות לחיילים ומתנחלים.

לסיכום, גם חטיפות וגם מעצר מנהלי הם אמצעים מחרידים במלחמה, שלא צריכים להיחשב לגיטימים. ישראל מכריזה על עצמה במצב חירום כל שנה ומבצעת מעצרים כאלו במספרים מדהימים כל שנה ולא בצדק, במיוחד במדינה דמוקרטית וריבונית. גם את החטיפות יש להוקיע ואין להשלים איתם. יש דמיון מזוויע בין שניהם שמלמד אותנו ששני האמצעים לא כשרים בשום מצב.